יש בנו ידיעה!
אנחנו מרגישים אותה, זה ברור לנו כמו השם שלנו, אור היום וחומה של השמש, וזה מרגיש טוב, מדוייק!הידיעה הזו, מרגישה כל כך ברורה, חד משמעית ובשלה, מעוררת תחושת נינוחה, יודעת, בטוחה, יש בנו תשובה!
ואז באה השאלה, למה? ככה! כן, מיותרת וכמעט מאולצת, כמו הרגל שכזה לשאול, כמו מי שמחפש את המשקפיים בפינות הכי נידחות בזמן שהן נמצאות לו על הראש...לא מעט אנחנו עושים מה שאנחנו עושים כמו מתוך הרגל, שינה. אז אנחנו שואלים ומחפשים אחרי היגיון? אישור? סימן? כמו מבקשים שמישהו יגיד לנו, כן בטח! או ברור שלא! מה בכלל יש לשאול ועל הדרך גם יצייר קו מתאר סביב ענן ויכתוב מעל; כן, זו כבש!
יש בנו תשובה, אבל למדנו להטיל בה-בנו ספק. כי למדנו לפחד מטעויות? כי למדנו שמישהו (מי זה?) המציא את הדבר שנקרא היגיון והתשובה שבתוכנו, לא לגמרי הגיונית לפי הראש שלנו (מה רע בחיי? מלבד התחושה הכל כך ברורה, שמשהו צועק מתוכי אחרת..) כי, תמיד נמצא סיבה.
ובאותה נשימה התשובה שבתוכנו מרגישה כל כך נכונה! עד ששוב האבל, אבל...הזה או אחר בא!
אז אנחנו מעדיפים לשאול או אולי התרגלנו שמישהו אחר יודע-רואה אותנו יותר (וגם זה נכון לפעמיים, וזה מסיפור אחר...) נכון, כי ככה למדו אותנו מגיל ינקות, להעביר סמכות, לאלה שיודעים?! אמא, אבא, גננת, מורה, רופא, רבי, ממשלה, כומר, מופתי... והרבה מידי פחות למה שבא מתוכנו, מבפנים, אינטואיציה, ידיעה עצמית, אמונה, ידיעה!
(ולא אני לא מדברת על אלו התחושות שלפעמיים באות שהילד שבתוכנו פוחד ... אני מדברת על אלה שמרגיש בנו טוב, יודע!)
ועם כל הרצון הטוב, הם יתנו לנו מזה שהם יודעים, את זה שנכון להם או לפחות מזה שהם חושבים כטוב, זה מה שהם יודעים וגם הם למדו את זה מאחרים שלימדו אותם ש.....
ומידי פעם זה מתעורר בתוכנו, לוחש ואז צועק מקרבנו, אנחנו מערערים על זה שוב ושוב, חושבים מקווים שהתשובה תבוא מבחוץ, בזמן שאנחנו אוחזים בה מלכתחילה.
אז איך נהיה בטוחים בעצמנו?, איך נדע מה התשובה הנכונה?
לגבי התשובה אין ״נכון״ ״ולא נכון״, יש בנו תחושה, ידיעה! התחושה שהתעוררה עם הידיעה נעימה בנו, נינוחה, אז אין צורך ל_דעת יותר.
נעשה פאווזה עם הידיעה, נקשיב למה שבנו, נקבל ונכנע לאהבה, להיותנו, לא נתנגד למה שמעורר בנו רגיעה, ידיעה, אהבה עצמית, שמחה, רכות, הבנה, חמלה...הקשבה לידיעה-הדרכה השמימית הזו.
ניתן לתשובה להיות בנו- בתוככנו, נעורר אותה, ננשום ונתבונן בה ללא מורא, נאמן עצמנו להיות איתה, ובכנות מלא עם היותה-היותנו, ניתן לעצמנו את הזמן להבשיל איתה...
ויהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה